סיכום זה מפורסם באתר לאחר שקיבלנו הסכמה של בעלי זכויות היוצרים בעבודה לעשות בה שימוש. העבודה לצורך התרשמות ולמידה בלבד. אין להסיק מהאמור כי עבודה זה נכתבה על ידי צוות האתר ובהחלט ייתכן שלא כך הדבר.
סיכום למאמר
Kaarbo, J., & Hermann, M. G. (1998). Leadership styles of prime ministers: How individual differences affect the foreign policymaking process. The Leadership Quarterly, 9(3), 243-263.
השאלה המרכזית של המאמר היא: “האם ניתן ליישם את ספרות המחקר אודות מערכת הנשיאות בארה”ב על מנת לחקור את פעילות ראשי הממשלות של מדינות פרלמנטאריות בתחום מדיניות חוץ?”
תפקיד של ראש ממשלה במחקר השוואתי
ספרות מחקר אודות מוסד ראשות הממשלה מאטה מאוד לעומת הספרות אודות מוסד הנשיאות. מתוך הספרות הקיימת ניתן להבין, כי סגנון ההנהגה האישי של ראשי הממשלות פחות משפיע על מדיניות החוץ מאשר הנסיבות הפוליטיות של התקופה. הסגנון האישי יכול להשפיע על קבלת ההחלטות במקרים הבאים:
א) הנושא אמור לחזק את כוחו ותקפותו של ראש הממשלה.
ב) הבעיה הנוכחית עלולה לגרום למשבר השלטון.
ג) האירוע מתרחש במעמד פוליטי גבוה (ביקור מדיני, פגישת הפסגה וכו’).
ד) מצב חשוב, אך דו-משמעי, לא בהיר ודורש פרשנות.
ה) מציג את המנהיג בפעולה.
מסגרת להבנת ההשפעה של סגנון ההנהגה על ראשות הממשלה
חלק מהחוקרים (Blondel, 1980; Weller, 1985) טוענים שראשי הממשלות המסוגלים לשלוט בבחירת השרים ופעילויות הקבינט האחרות מתקרבים למעמד הנשיאות, כפי שהוא נתפש בארה”ב, “הראשון בין השווים”.
השליטה של ראש הממשלה בקבינט במדיניות החוץ באה לידי ביטוי בדרכים הבאות (על פי Hanreider and Auton, 1980): ראש ממשלה מתייעץ עם שר החוץ, עם כל הקבינט או עם הקבינט הפנימי (ועדת השרים). הבחירה בין האופציות הללו משפיעה במידה משמעותית על תוכן התגובה לבעיה ספציפית.
ספרות המחקר (Johnson, 1974; Barber, 1977; George, 1980; Crabb &Mulcahy, 1988; Burke & Greenstein, 1991; Hermann & Preston, 1994) מדברת על 5 דרכי ההשפעה של סגנון ההנהגה האישי של רה”מ על התהליך הפוליטי: מידה (1) ומוקד (2) של המעורבות, טיפול במידע (3) ובקונפליקט (4) ולוקוס קבלת ההחלטות (5).
1. מידת המעורבות של רה”מ תלויה במידת החשיבות של הנושא או הסיטואציה למנהיג. ככל שהתחום חשוב יותר בעיני המנהיג, כך שאיפתו לשלוט ולהשפיע על עיצוב המדיניות גדולה יותר. לראשי ממשלות רבים התחום החשוב ביותר הוא יחסי חוץ והם מעניקים עדיפות ראשונה למידע ונושאים הקשורים לתחום זה.
2. מוקד המעורבות תלוי באיזו מטרה משתי המטרות הבסיסיות המנהיג בוחר כמועדפת: הישרדות של הארגון (במקרה של ראשי הממשלות – תהליך פוליטי) או הישג פוליטי. ראש הממשלה המתמקד בהישגיו הפוליטיים מעוניין להציג בעיות בצורה מרשימה ולהדגיש את התוצאות החיוביות שהצליח להשיג. רה”מ כזה מעודד תחרותיות בין הסובבים אותו ובעצמו שואף לנצח בתחרות הזאת. ראש הממשלה המתמקד בתהליך המדיני רואה בחברי הקבינט קבוצת אנשים עם אינטרסים משותפים המעוניינים להתגבר על קונפליקט או חילוקי דעות ולהגיע לקונסנזוס. מנהיג מסוג זה מעודד נאמנות והדדיות בין הסובבים אותו.
3. אף על פי שראשי הממשלה מקבלים את המידע דרך המשרדים הרלוונטיים, עדיין הם יכולים לבחור, כיצד לבחון את המידע הזה. הם יכולים לאסוף את כל העובדות הבסיסיות לגבי הבעיה או המצב ולפרש אותן בעצמם, או, מנגד, להתבסס רק על סיכומים שהכינו עבורם אחרים.
4. ראשי ממשלות משתמשים באסטרטגיות שונות בניהול קונפליקטים. חלק מהם מציגים את עמדתם האישית ומתנהלים בצורה תקיפה יותר. אחרים שואפים לתווך בין צדדי הקונפליקט ולחפש קונסנזוס. יש גם כאלה שיעדיפו להישאר בצד ולא לקחת עמדה. בחירת האסטרטגיה משפיעה על משך הזמן של קבלת ההחלטה ועל כך, האם ההחלטה מייצגת עמדה מועדפת או שהיא תוצאה של פשרה.
5. ראש ממשלה הוא גם זה שמחליט מי ישתתף בקבלת ההחלטה (לוקוס): כל חברי הקבינט או רק אנשים או קבוצות רלוונטיים. לפעמים ראשי ממשלות משתמשים בלוקוס כדי לקדם את אנשי מפלגתם או את אלה בעלי עמדה קרובה לשלהם.
הגדרת סגנון ההנהגה
כיצד להגדיר את סגנון ההנהגה? על סמך התשובות לשאלות הבאות:
א) כיצד המנהיג מגיב לאילוצים פוליטיים – מכבד אותם או מתגרה בהם?
לפי תגובותיו של המנהיג לאילוצים פוליטיים ניתן להבין באיזו מידה חשוב לו לשלוט ולהשפיע על הסובבים, מחד, ובאיזו מידה הוא מוכן להתגמש ולהסתגל לנסיבות ולסביבה מאידך. אלה שמתגרים באילוצים, נוטים לעימות ישיר עם הבעיה ולפתרונות מהירים ולפעמים אף כוחניים. הם מעוניינים לקבוע את המדיניות. המנהיגים הרגישים לסביבה ולקונטקסט פוליטי מעוניינים לבחון, כיצד הגורמים הרלוונטיים רואים את המצב, ומחפשים את התמיכה של הגורמים האלה. הם יותר פתוחים לפשרות ומתייחסים לגופו של כל אירוע ונסיבה. תכונותיהם האופייניות הן גמישות, תזמון פוליטי ובניית קונסנזוס.
ב) באיזו מידה המנהיג פתוח למידע – פתוח לכל סוג של מידע או משתמש רק במידע מסוג מסוים?
לפי מידת הפתיחות של המנהיג למידע ניתן להשיג, האם הוא מעדיף למצוא פתרון מהיר או קודם ללמוד את המצב. המנהיגים בעלי ראיה פוליטית מוגדרת (אג’נדה) מחפשים את המידע שתחזק את עמדותיהם. המנהיגים הממוקדים יותר בתהליך הפוליטי מתעניינים בדעתם של המומחים לדבר ומקשיבים לעצותיהם.
ג) מה מניע את המנהיג בדרך לשלטון: האם הוא ממוקד בעצמו או מגיב לאתגרים חיצוניים?
תשובה לשאלה זו מאפיינת את המנהיג לא רק בהקשר של תקופה ספציפית, אלא לזמן ממושך יותר. המנהיגים הפועלים מתוך מניע פנימי (בעיה אישית, אידיאולוגיה, אינטרסים) מתנהגים לפי הרעיונות שהם מאמינים בהם ומגנים עליהם. חשוב להם למצוא את הפתרון היעיל לבעיה ולהתקדם לקראת המטרה. לעומתם, עבור המנהיגים המחפשים את הפידבק מהסביבה ומונעים על ידי כוחות חוץ חשוב תהליך הדיון והשכנוע.
תשובות לשלושת השאלות הללו אמורות להפגין את מידת הרגישות של המנהיג כלפי סביבתו הפוליטית.
השפעה של סגנון ההנהגה על המדיניות עבור ארבעה ראשי הממשלות
למטרות המחקר בחרו מחברי המאמר ארבעה ראשי הממשלות משתי מדינות, בריטניה וגרמניה: מרגרט תאצ’ר, ג’ון מייג’ור, קונרד אדנאואר והלמוט קוהל. הם נבחרו בתור המנהיגים בעלי תכונות משותפות ותכונות מנוגדות כאחד, מה שמאפשר את ההשוואה ביניהם. שתי המדינות, בריטניה וגרמניה, הן דמוקרטיות פרלמנטאריות מערב אירופאיות, שתיהן גדולות ועשירות יחסית, ושתיהן משחקות תפקיד חשוב על הבמה העולמית. זה המכנה המשותף בין שתי המדינות. השוני בא לידי ביטוי בכך שהקבינט הבריטי מורכב ממפלגה אחת בלבד, בעוד שבגרמניה ממשלה היא קואליציונית. בבריטניה מקובלת אחראיות קולקטיבית של הממשלה ובגרמניה אחריות היא אישית. תפקידו וחובותיו של ראש ממשלה גרמני מוגדרים בחוקה, כאשר בבריטניה אין הגדרה בהירה.
הבחירה בראשי ממשלות משתי המדינות מאפשרת לבחון שני סוגים של מערכת פרלמנטארית, והבחירה של שני מנהיגים מכל מדינה מאפשרת להשוות את סגנונות ההנהגה האישיים והקשר בין הסגנון לתנאים מבניים של כל מדינה.
לאחר ניתוח הנתונים שנלקחו מתוך מסיבות העיתונאים ומתוך ישיבות הפרלמנט, הגיעו מחברי המאמר למסקנות הבאות:
מרגרט תאצ’ר וקונרד אדנאואר הפגינו סגנון הנהגה אקספנסיוניסטי [מתרחב]. מנהיגים בעלי סגנון זה הם הגמונים, מעוניינים בהרחבת תחומי שליטה שלהם באנשים , משאבים ושטח; תחום ההשפעה שלהם דומיננטי ואימפריאלי. הם לוחמים בעד נקודות השקפה מסוימות ולא סומכים על אלה שלא מבינים את דאגותיהם. הם מזדהים לגמרי עם המטרה שלהם ועם עמדות מדינתם ומוכנים לסכן את משרתם עבור מה שהם מאמינים בו. עמדותיהם גוברים על עמדות אחרים, כי הם יודעים מה הדבר הנכון בכל מצב. מי שיעמוד בדרכם עלול להיחשב בוגד.
סגנון ההנהגה של הלמוט קוהל התגלה כסגנון בעל השפעה (influential) או אסטרטגי. סגנון זה אופייני למנהיגים עם גישה אסטרטגית. גם להם יש מטרה, אך לפני שהם בוחרים את דרך הפעולה הם בודקים, האם הזמן מתאים לפעולה. במילים אחרות, בודקים את הקונטקסט ובוחרים תזמון נכון. מנהיגים בעלי סגנון זה שואפים להשיג את ההשפעה בזירה הבינלאומית ולשמור עליה. הם פועלים בהתאם לסיטואציה ומממשים את מנהיגותם בקבוצת מדינות או איזור. מנהיגים אלה יודעים מה הם רוצים, אולם מבינים שרק תכנון והתחשבות בכל הנסיבות יביאו להצלחה.
ג’ון מייג’ור התגלה כמנהיג עם סגנון אופורטוניסטי (סתגלני). מנהיגים בעלי סגנון הנהגה זה מחפשים בסביבתם אנשים אחראים שאפשר לסמוך עליהם. הם גם מחפשים את העמדה המשקפת את האינטרסים של רוב בעלי השפעה. לכן ההקשר הפוליטי מאוד חשוב להם. מנהיגים כאלה תרים אחרי המידע שיעזור להם להגדיר את הבעיה, אחרי האנשים המסוגלים להתמודד עם הבעיה ואחרי הפתרונות החלופיים. הכלים המדיניים הרלוונטיים ביותר עבורם הם פשרה ובניית קונסנזוס. מייג’ור השתמש באופן קבוע במסרים שקיבל מבעלות הברית החשובות שלו, למשל, ארצות הברית, והדרך בה הוא איזן את האינטרסים של מדינתו אופיינית ביותר לסגנון הנהגה אופורטוניסטי. התעניינותו של מייג’ור במדיניות החוץ היתה ברמה נמוכה יותר מכל הנחקרים האחרים.
כיצד משפיע סגנון ההנהגה על תהליך קבלת ההחלטות?
מחברי המאמר ניתחו את פועלם של ארבעה ראשי הממשלות על סמך הביוגרפיות שלהם, נתוני משרדיהם, מחקרי יחסי המפלגות שלהם וחומרים נוספים. לאחר ניתוח הנתונים הם הגיעו למספר הבהרות:
1. כל ארבעה ראשי הממשלות הגיבו לאילוצים פוליטיים בדרכים שונות ולא הפגינו מערך תגובות משותף, מה שהיה מצופה על-פי ספרות המחקר אודות ראשי הממשלות. ההבדלים נמצאו הן בתוך כל מדינה והן בין המדינות. פעולותיהם של מרגרט תאצ’ר וקונרד אדנאואר היו שונות במידה משמעותית מאלה של ג’ון מייג’ור והלמוט קוהל. בעוד תאצ’ר ואדנאואר יצרו סביבה פוליטית אסרטיבית ותקיפה, מייג’ור וקוהל עיצבו אווירה המאפשרת התנהלות אסטרטגית ופייסנית.
2. דפוסי ההתנהלות של תאצ’ר ואדנאואר כמעט חופפים. שניהם הפגינו עניין רב במדיניות חוץ. אדנאואר רק מדי פעם התעניין במדיניות פנים, ותאצ’ר, בהיותה מודאגת מרפורמות כלכליות בתוך המדינה, היתה מחויבת להחזיר לבריטניה את “גדולתה” על הבמה העולמית והתמקדה ביחסים ה”מיוחדים” שלה עם ארה”ב ועם חברה האישי הנשיא רונלד רייגן. שניהם, תאצ’ר ואדנאואר, היו מכוונים לפתרון הבעיות, דחפו את עמדותיהם לעומת עמדותיהם של אחרים, העדיפו לקבל מידע ממקורות עצמאים ולספק פרשנות שלהם לאירועים, ולתהליך קבלת ההחלטות גייסו רק את אלה שהיו אמורים לתמוך בעמדותיהם.
למשל, אדנאואר לעיתים קרובות קיבל החלטות בלי להתייעץ עם הקבינט, ניהל ישיבות הקבינט בצורה שתלטנית, לא נתן אמון בשרי הממשלה שלו וניצל את מזכיר המדינה כדי לקבל מידע עצמאי. בדומה לאדנאואר, מרגרט תאצ’ר היתה סנגור אדיר של עדיפויותיה המדיניות ונהנתה לנצח. היא הצהירה על עמדותיה כבר בתחילת ישיבות הקבינט, קטעה את השרים שאיתם לא הסכימה וכד’. היא התערבה בניהול מידע והיתה ידועה כמחטטת בתיקים של שריה.
על סמך ההשוואה בין סגנונות ההנהגה של תאצ’ר ואדנאואר ניתן לשער שהמנהיגים בעלי סגנון הנהגה אקספנסיוניסטי מתנהגים באופן דומה, אף אם אחד מהם מנהל את הקבינט המורכב ממפלגה אחת והשני מנהל את הקואליציה. שני ראשי הממשלות האלה היו מוכנים לאתגר את סביבתם המדינית, כדי להשיג מטרות שהיו חשובות בעיניהם. שניהם היו ממוקדים בפוליטיקה; עבור תאצ’ר, למשל, דעתה האישית היתה חשובה אף יותר משמירה על אחדות המפלגה או מההנאה מחיים רגועים. שניהם היו מעוניינים לשלוט על המתרחש.
3. למרות שלג’ון מייג’ור והלמוט קוהל תכונות משותפות רבות, קיימים גם הבדלים ביניהם. מצד אחד, שניהם מתונים במדיניות החוץ שלהם, מרוכזים בבניית תמיכה, עושים את מה שניתן לעשות כעת, מתעניינים בפרשנויות של אחרים ורואים את תפקידם בגישור ואיזון בין סיעות ומפלגות. קוהל נטה יותר לתחזק את הקולקטיב מאשר להשיג מטרות פוליטיות. מייג’ור לא היה רפורמיסט רדיקלי, אך היה רגיש לקונטקסט המדיני וחיפש איזון בתוך מפלגתו.
מצד שני, כאשר קוהל ראה את עצמו במצב של קונפליקט כבורר וחיפש את הגישה הטובה ביותר בין נקודות ראיה שונות, מייג’ור פעל לבניית הקונסנזוס ואיזון בין כל הדעות עם ייצוג שווה של כל מפלגה. יתר על כן, מייג’ור היה מוכן לעבוד עם המידע שהתקבל מהשרים כחלק מתהליך ניהול הקבינט, בעוד שקוהל תר אחרי מידע ממקורות עצמאיים שונים ולא הרגיש בנוח, כאשר היה מוגבל רק במידע מן השרים.
שניהם, מייג’ור וקוהל, כיבדו את ההגבלות של המערכת הפוליטית ושאפו לעבוד ביעילות בתוך ההגבלות הללו. אולם קוהל היה אסטרטגי יותר, בעוד שמייג’ור יותר השתמש בהשפעה של אחרים. קוהל ידע לאן הוא רוצה להגיע ונתן למצב להכתיב את דרכי ההגעה לשם; מייג’ור היה מברר איפה עומדות כל המפלגות ורק אז היה מחליט לאן ללכת. מייג’ור התנהל כמו יושב ראש ורצה שהקבינט יעבוד כמו צוות (קבוצת ספורט). קוהל, כדי להשיג איזון לצד עדיפויותיו, יכול היה לתמוך בעמדה של שותף לקואליציה, על חשבון מפלגה משלו.
מסקנות המאמר:
1. ניתן לקשר ביו סגנון ההנהגה האישי של ראש הממשלה לבין פעילותיו בתחום מדיניות חוץ.
2. לגבי ארבעת ראשי הממשלות הנחקרים, ניתן לאסוף מידע אודות סגנון ההנהגה באמצעות טכניקת “הערכה מרחוק” ולבדוק מידע אודות התהליך המדיני ממקורות משניים. שתי השיטות מספקות נתונים אמינים המגיעים ממקורות שונים ומפורשים על ידי פרשנים שונים. הצלחה יחסית של מחקר התחלתי זה מעודדת המשך מחקר במספר חזיתות.
3. עד עכשיו, המחקרים שקישרו בין סגנון ההנהגה האישי לבין מדיניות חוץ התמקדו בנשיאי ארצות הברית בלבד. נתוני המחקר הזה מאפשרים להניח, שבאופן דומה ניתן לחקור גם את ראשי הממשלות ושהאפיונים האישיים שלהם יכולים להאיר, כיצד הם מתקשרים עם אחרים בתהליך המדיני ובמדיניות חוץ. בהמשך המחקר חשוב להרחיב מדגם ראשי הממשלות ומספר שיטות פרלמנטאריות: מראש הממשלה הבריטית עם קבינט חד-מפלגתי ועד הקבינט הישראלי הרב-מפלגתי שבו אף למפלגות המיעוט יש זכות וטו. על-ידי הרחבת המדגם ניתן יהיה לבדוק, האם קיים קשר בין בחירת ראשי הממשלה מסוג מסוים לסוג של מבנה פרלמנטארי והאם מבנה פרלמנטארי יכול למתן את סגנון ההנהגה.
4. ארבעה ראשי הממשלות שנחקרו במאמר הפגינו שלושה סוגים של סגנון ההנהגה. מרגרט תאצ’ר וקונרד אדנאואר היו לוחמים, לקחו אחראיות ושלטו בתהליך המדיני. הם עיצבו יותר מאשר היו מעוצבים וניצלו את כל ההזדמנות לצבור השפעה. הלמוט קוהל היה אסטרטג, חיפש תזמון נכון והיה רגיש לקונטקסט הפוליטי. מייג’ור היה פרגמאטי יותר, למד מהסביבה והיה מעוניין בקונסנזוס.
5. שלושת הסגנונות האלה מתכתבים היטב עם תפקידי המנהיגים בקבוצה פוליטית כפי שהוגדרו בספרות המדעית אודות המנהיגות. ההנחה היא שסגנונות ההנהגה של המנהיגים משפיעים על מדיניות חוץ של המדינות שלהם. הלוחמים דוחפים את ממשלותיהם לפעולות יותר קיצוניות, הרות קונפליקט ולא-דיפלומטיות, מאשר נציגים של שני סגנונות אחרים. בעלי הסגנון האסטרטגי רוקמים את מהלך הפעולה כדי להגיע לסיכוי הגבוה ביותר להשיג את המטרה הפוליטית. לעיתים התפצלותם בדרך למטרה כרוכה במעשים הססניים ואף לא מצפוניים. המנהיגים בעלי הסגנון הפרגמאטי בוחרים רק את הפעולות המאפשרות קונסנזוס, התנהגותם דיפלומטית ואף שמרנית.
המאמר מסתיים בהנחה שמחקרים העתידיים ירחיבו את הקשר בין סגנון ההנהגה למדיניות חוץ ובהעמדת מספר שאלות להמשך המחקר.
ביקורת על המאמר
המאמר שסיכמתי הוא מעניין, חוקר נושא אקטואלי, מגיע למסקנות מסקרנות ומעלה שאלות חשובות. מחברי המאמר מיישמים במחקרם את הגישה הסובייקטיבית לניתוח יחסים בינלאומיים. גישה זאת יוצאת מנקודת הנחה שלאישיות השחקן בשדה היחסים הבינלאומיים השפעה רבה על תהליך קבלת ההחלטות. תוצאות המחקר ומסקנות המאמר מחזקים את בחירת הגישה הסובייקטיבית על ידי החוקרים.
יחד עם זאת, המאמר אינו נטול חסרונות וישנן בו מספר נקודות שהן לא משכנעות מספיק או לא מנוסחות בצורה בהירה דיה.
קודם כל, לדעתי, המאמר לא מספיק תמציתי וענייני. הגדרות ורעיונות רבים חוזרים על עצמם פעמים רבות מדי. למשל, ההגדרות של סגנונות ההנהגה השונים. מחברי המאמר מגדירים את הסגנונות השונים באופן כללי בהתחלה, אחר כך מגדירים אותם בהקשר לראשי הממשלות הספציפיים, אחר כך חוזרים על ההגדרות בהשוואה בין הסגנונות ובסיכום המאמר חוזרים על ההגדרות פעם נוספת.
דוגמה נוספת לחזרה מיותרת: הרעיון ששיטת המחקר שיושמה עבור נשיאי ארצות הברית מתאימה גם למחקר של ראשי הממשלות במדינות פרלמנטאריות. הרעיון הזה הוא למעשה שאלת המחקר של המאמר, אך הוא חוזר על עצמו בניסוחים שונים אין ספור פעמים ולדעתי לא תמיד יש הצדקה לכך. שאלה נוספת בקשר לשאלת המחקר – האם זה מספיק עבור מאמר מדעי רק להעתיק את שיטת המחקר מחקר נשיאי ארצות הברית לחקר ראשי הממשלות במדינות פרלמנטאריות, כלומר, להעתיק את השיטה משדה מחקר אחד לשדה מחקר אחר, בלי לחדש משהו במהות המחקר? בתור סטודנטית קשה לי לענות על שאלה זאת באופן חד-משמעי ופוסק, אבל המחשבה על כך עלתה בראשי לא פעם כאשר קראתי את המאמר.
גם ההגדרות של סגנונות ההנהגה האישיים נראו לי לא מספיק בהירות. למשל, לפעמים סגנון ההנהגה האישי, האופייני למנהיגים כמו הלמוט קוהל, מוגדר כבעל ההשפעה או מחפש ההשפעה (Influential) ולפעמים אותו סגנון ההנהגה מוגדר כאסטרטגי. גם את סגנון ההנהגה האופייני לג’ון מייג’ור מגדירים מחברי המאמר פעם כאופורטוניסטי (סתגלני) ופעם כפרגמאטי. כמובן, יש הרבה במשותף בין “בעל השפעה” ל”אסטרטגי” ובין “אופורטוניסטי” ל”פרגמאטי”. בשני המקרים שתי ההגדרות של אותו סגנון ההנהגה יכולות להתייחס להיבטיו השונים ועל-ידי כך להשלים אחת את השנייה. יחד עם זאת, ממאמר מסוג זה השואף לעשות חלוקה ברורה, מובהקת ומפורשת של סגנונות ההנהגה האישיים של ראשי הממשלות השונים, מצופה ליתר עקביות ובהירות בהגדרות. הרי גם כך ההבדלים בין הסגנונות, במיוחד בין סגנונו של קוהל (בעל ההשפעה או אסטרטגי) לסגנונו של מייג’ור (אופורטוניסטי או פרגמאטי), הם דקים דיים, מבוססים על ניואנסים קטנים וקל להתבלבל ביניהם. לכן, בהירותן של ההגדרות ועקביותן חשובה פי כמה וכמה.
המאמר מתעלם מהקשר בין סגנון ההנהגה האישי של ראשי הממשלות לבין דגמים שונים לקבלת ההחלטות: רציונאלי, ארגוני ופוליטי. למשל, לא הוזכר הקשר המתבקש בין סגנון ההנהגה הפרגמאטי לדגם רציונאלי לקבלת ההחלטות. הדגם הרציונאלי רואה בממשלה גוף יוניטרי (ישות אחודה) וגם ראש הממשלה בעל הסגנון הפרגמאטי מתייחס לקבינט שלו כמו לגוף יוניטרי שהוא עצמו מהווה חלק ממנו. ראש הממשלה בעל סגנון ההנהגה פרגמאטי תמיד מחפש אופציות נוספות לפתרון הקונפליקט וגם אחד השלבים העיקריים של הדגם הרציונאלי לקבלת ההחלטות הוא הצבת החלופות לפתרון האפשרי.
לדעתי, הכנסת ההשוואה המצטלבת בין סגנונות ההנהגה לבין דגמים לקבלת ההחלטות היתה מוסיפה למאמר את העומק החסר ואולי גם היתה מביאה לחידוש בנושא.
ניתוח והשוואה בין ארבעה ראשי הממשלות מחדד היבטים רבים בפעילותם, אך הייתי מטילה ספק באובייקטיביות של המחברים. בהשוואה שהם עושים מורגשת בבירור את עדיפותם לסגנונות מתונים ופייסנים יותר (פרגמאטי ואסטרטגי) וביקורתיותם כלפי הסגנון הלוחמני (אקספנסיוניסטי). לדוגמה, כאשר מדובר בתאצ’ר ואדנאואר משתמשים מחברי המאמר בהגדרות כמו “אגרסיבי”, “לוחמני”, “לא מתחשב”, “שתלטני” וכד’. מי שעומד בדרכם – ייחשב בוגד. הם מוכנים לסכן את עמדתם של עצמם, אחדות הקבינט ואף בטחון המדינה על מנת להשיג את מה שהם רוצים ולצבור יותר שליטה. לעומתם, מייג’ור וקוהל מתוארים לרוב כרציונאליים, פייסנים וותרנים וכמעט ולא מובע ביקורת כלפי סגנונותיהם. הייתי מצפה ממאמר המדעי להשוואה יותר יבשה ואובייקטיבית. הגישה הסובייקטיבית לניתוח יחסים בינלאומיים, אותה מיישמים מחברי המאמר, לדעתי, לא מצדיקה הכנסת הסובייקטיביות למחקר עצמו.
נקודת תורפה נוספת של המאמר, לדעתי, היא מיעוט הדוגמאות. דיון בסגנונות ההנהגה האישיים יכול היה להיות הרבה יותר מעניין ומבוסס, אם היה מסתמך על דוגמאות מפעולותיהם של ראשי הממשלה בסיטואציות שונות. מחברי המאמר אמנם מזכירים פה ושם אירועים במדיניות החוץ של ארבעת ראשי הממשלות הנחקרים. למשל, הפלישה הארגנטינאית לאיי פוקלנד ב-1982 או פלישת עיראק לכווית ב-1990. אך האזכורים כאלה הם מאטים ביותר והאירועים מוזכרים בתור ההדגמה בלבד של סגנון ההנהגה האקספנסיוניסטי של מרגרט תאצ’ר , ללא תאור של התנהגותה בסיטואציה זו או אחרת וללא הסבר, מדוע התנהגות זאת משמשת דוגמה לסגנון אקספנסיוניסטי.
מעניינות ביותר במאמר הן השאלות שמציעים מחבריו להמשך המחקר. למשל, האם בכוחה של המערכת הפרלמנטארית להגביל ולמתן את מידת ההשפעה של סגנון ההנהגה האישי על תהליך קבלת ההחלטות במדיניות חוץ? או, השאלה, האם מידת ההשפעה של סגנון ההנהגה תהיה שונה בסיטואציות שונות? כלומר, האם קיימים מצבים בינלאומיים שמעודדים סגנון הנהגה ספציפי?
השאלות הללו, ובמיוחד ההצעה להכניס גם ראשי הממשלות הישראליים למעגל הנחקרים, מעוררות השראה וציפייה למחקרים העתידיים.
