סמינריון במשפטים – הריסת בתים – פשעי מלחמה בישראל

סמינריון משפטי מכיל פרקים רבים. הכתיבה היא בהתאם לכללי הציטוט האחיד וצריכה להפנות למראי מקום של מאמרים בעברית ובאנגלית. אצלנו תוכלו למצוא תמיכה מלאה בעבודות משפטיות על ידי מחלקה משפטית מצטיינת.

פה יש דוגמא יפה לחלק סקירת ספרות והמשך לסמינריון משפטי בנושא פשעי מלחמה בישראל

עבודה זו מפורסמת באתר לאחר שקיבלנו הסכמה של בעלי זכויות היוצרים בעבודה לעשות בה שימוש. העבודה לצורך התרשמות ולמידה בלבד. אין להסיק מהאמור כי עבודה זה נכתבה על ידי צוות האתר ובהחלט ייתכן שלא כך הדבר.

הריסת בתים – חלק מתוך סמנריון משפטי פשעי מלחמה בישראל

אחד המקרים בהם בימ”ש נמנע מאישור ההריסה היה כאשר לא ניתן להוכיח כי המפגע גר בבית אותו מבקשות רשויות הצבא הישראלי להרוס. כך למשל ארע בבגץ 1125/16 ‏ חמד מרעי ואחרים נגד מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית ואחרים בו בדעת רוב (כנגד דעתה החולקת של נשיאת בית המשפט העליון דאז, מרים נאור) הוחלט למנוע הריסה במקרה של סטודנט בגיר שאינו מתגורר בבית הוריו והתגורר אותה עת במעונות סטודנטים. במהלך פסק הדין הקפידו שופטי הרוב להתייחס ללשון תקנה 119 עצמה ככזאת המקבלת הרס בתי מחבלים והתעלמו מהוראות הדין הבין-לאומי, מכאן שמדובר בפסיקה נקודתית שאינה מצביעה על מגמה להפסקת פשע (לכאורי) זה. [1]

ישנה טענה לגבי מדיניות ה”חישוף” הצה”לית, אותה נקט ביתר שאת הצבא הישראלי במשך זמן הכיבוש המוחלט של רצועת עזה (כשחיילים שהו בה והוקמו בה התנחלויות – כאמור קיימת טענה לפיה רצועת עזה עודנה כבושה על ידי ישראל). מדיניות זו כללה הרס מבנים, מטעים ועוד, ככל שהם היו סמוכים לצירי תחבורה או מבנים בהם נסעו או שהו חיילים ותושבים ישראלים. הדבר נדון בבימ”ש בעתירת בג”ץ 9252/00 צלאח שוקרי אחמד אל סקא ואחרים נגד מדינת ישראל ואחרים במקרים ספציפיים לגביהם עתרו עותרים עזתים כנגד הרס מטעיהם/חממותיהם, ובהכרעה לקונית  נמצא כי ההרס מידתי. [2] בימ”ש לא דן בפסיקתו בהיבטים נרחבים יותר של העניין, כפי שהועלו בדו”ח בצלם שסקר עשרות מקרי הרס בתים ומטעים לאורך צירי התחבורה ברצועת עזה: מידת ההרס המצביעה על ענישה קולקטיבית אסורה לפי המשפט הבין-לאומי; והפגיעה ברווחת האוכלוסייה כתוצאה מאבדן פרנסה או מגורים והרס הרכוש הפרטי כלשעצמו, ששניהם אסורים גם הם לפי המשפט הבין-לאומי ככל שהדבר נוגע לסעיף 53 לאמנת ז’נבה. הגישה הישראלית מסתמכת על תקנה 23(ז) לתקנות האג שקובעת כי ניתן להרוס רכוש ככל שהדבר מתרחש בעת מלחמה. גישה זו מנוגדת לכך שגם במסגרת סעיף זה יש מעין מבחן “אמצעי שפגיעתו פחותה”, קרי שיש לנסות אמצעי מניעה אחרים לסיכון בטחוני טרם הרס הנכסים; וכי התגובה שהיא הרס נכסים צריכה להיות פרופורציונלית ביחס למקרה המיוחס שהתרחש כתוצאה מקיום הנכסים שנהרסו. לזאת יש להוסיף את הפגיעה בזכות הטיעון של בעלי הנכסים (שנהרסו לרוב בהודעה כמעט מיידית, כלומר לאחר הוצאת הפרטים המתגוררים בבית למשל, אך ללא מתן זכות טיעון בבימ”ש בנוגע להריסה טרם שבוצעה). [3]


[1] בג”ץ 1125/16 חמד מרעי ואחרים נגד מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית ואחרים, פורסם בנבו, 31.3.2016.

[2] בג”ץ 9252/00 צלאח שוקרי אחמד אל סקא ואחרים נגד‘ מדינת ישראל ואחרים, פורסם בנבו, 23.5.2001.

[3] מדיניות ההרס: הריסת בתים והשחתת שטחים חקלאיים ברצועת עזה, יעל שטיין, בצלם – מרכז המידע הישראלי לזכויות אדם בשטחים (ע.ר.), פברואר 2002, עמודים 9-2, 33-19. ניתן לצפייה בקישור הבא:

https://www.btselem.org/hebrew/publications/summaries/200202_policy_of_destructi


צריכים עבודה אקדמית?

קבלו עבודה 100% מקורית, שנכתבה ע”י כותב מצטיין. החזר כספי מובטח

* בהשארת כתובת מייל הנך מאשר קבלת הודעות ודיוורים שונים מהאתר לרבות מבצעים, טיפים והצעות שיווקיות