סמינריון משפטי – הריסת בתים – פשעי מלחמה בישראל

סמינריון משפטי מכיל פרקים רבים. הכתיבה היא בהתאם לכללי הציטוט האחיד וצריכה להפנות למראי מקום של מאמרים בעברית ובאנגלית. אצלנו תוכלו למצוא תמיכה מלאה בעבודות משפטיות על ידי מחלקה משפטית מצטיינת.

פה יש דוגמא יפה לחלק סקירת ספרות והמשך לסמינריון משפטי בנושא פשעי מלחמה בישראל

עבודה זו מפורסמת באתר לאחר שקיבלנו הסכמה של בעלי זכויות היוצרים בעבודה לעשות בה שימוש. העבודה לצורך התרשמות ולמידה בלבד. אין להסיק מהאמור כי עבודה זה נכתבה על ידי צוות האתר ובהחלט ייתכן שלא כך הדבר.

הריסת בתים – חלק מתוך סמנריון משפטי פשעי מלחמה בישראל

הריסת בתי תושבים פלסטינים שביצעו פעולות טרור לכאורה מבוצעת למן תחילת כיבוש השטחים בשנת 1967 על ידי מדינת ישראל. מדינת ישראל משתמשת באסמכתא חוקית הנובעת מתקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חרום, 1945, חקיקת חרום מנדטורית (שעודה תקפה בישראל – שכן בישראל מוכרז “מצב חרום” תמידי), המסמיכה את המדינה להרוס בתים ומטעים לצרכי ביטחון (ההסמכה בה רחבה ולאו דווקא נוגעת להריסת בתי מחבלים). התקנה שימשה בעבר גם במדיניות “חישוף” ברצועת עזה, על מנת למנוע פגיעה אפשרית בחיילים או אזרחים ישראלים כשמדינת ישראל החזיקה בשטח זה. תחולת התקנה מוטלת בספק, גם לנוכח ביטולה על ידי הבריטים עצמם טרם תום המנדט הבריטי בארץ; וגם בשל העובדה כי היא סותרת את הוראות אמנת ז’נבה בכל הנוגע להרס בתים בכלל ולענישה קולקטיבית של האוכלוסיה האזרחית בשטח הכבוש (בבתים שישראל הורסת לרוב מתגוררים גם בני משפחת מבצע הפעולה ולא רק הוא, באופן טבעי). [1]

העניין נדון בבג”ץ במקרים רבים, ולכן החלטתי להדגים את עמדת הפסיקה בפס”ד אקטואלי יחסית, בג”ץ 8786/17 זיאד מוחמד חליל אבו אלרוב ואחרים נגד מפקד כוחות צה”ל בגדה המערבית. סיפור המקרה הוא אדם שביצע פיגוע והמדינה מבקשת להוציא צו תפיסה והחרמה לביתו (לכאורה) בשביל להרסו. לעותרים שלוש טענות כנגד ההריסה: הטענה הראשונה נוגעת לאי-חוקיות הפעולה בכלל לפי עקרונות המשפט הבין-לאומי ההומניטרי. הטענה השנייה מתייחסת לאי-הוכחה של יעילות ההרתעה בהרס בתים על ידי כוחות הביטחון הישראליים – בהתייחסות למבחן המשנה החוקתי לקביעת מידתיות המעשה מצד הרשות שלטונית, כלומר שהאמצעי אינו משרת את המטרה שלשמו נעשה והוא בפועל ענישה קולקטיבית של תושבים שאינם קשורים לפעולת הטרור. הטענה השלישית היא טענה פרטנית בנוגע לנכס המדובר, ששימש את אשתו השנייה של המפגע ואת ילדיה, בעוד הוא לא גר בנכס כשמונה חודשים קודם לביצוע הפיגוע, שכן שהה במעצר מינהלי בישראל. הטענות נדחות בנימוק שעקרונות ההפעלה של תקנה 119 נדונו כבר בעבר ונפסק לגביהם כי מדובר במעשה חוקי (קרי שהסעיף הרלוונטי מאמנת ז’נבה אינו “הומניטרי” ומכאן שאינו תקף או גובר על חקיקה פנימית זו); וכי שיקולי ההרתעה אינם מתאימים לבחינה “מדעית”, והם שיקול הנתון באופן מוחלט לגופי הביטחון הישראליים.[2] על פסיקה זו הוגשה בקשה לדיון נוסף, בטענה כי מדיניות הריסת הבתים זכתה לגישות שונות רבות בפסיקת בג”ץ לאורך השנים בכלל, שנדחיתה בטענה שאין צורך בו. [3] פסיקה זו עומדת בניגוד לעמדת מערכת הביטחון מהעבר לפיה הריסת בתים אינה מרתיעה מחבלים. [4]

[1] הריסת בתים, אתר “המוקד להגנת הפרט”, הסבר כללי על הנושא. ניתן לצפייה בקישור הבא:

http://www.hamoked.org.il/topic.aspx?tid=main_3

[2] בג”ץ 8786/17 זיאד מוחמד חליל אבו אלרוב ואחרים נגד מפקד כוחות צה”ל בגדה המערבית, פורסם בנבו, 26.11.2017.

[3] דנג”ץ 9324/17 אבו אל רוב ואחרים נגד מפקד כוחות צה”ל בגדה המערבית, 29.11.2017, מתוך אתר המוקד להגנת הפרט, ניתן לצפייה בקישור הבא:

http://www.hamoked.org.il/files/2017/1162563.pdf

[4] ב-2005: צה”ל קבע ויעלון קיבל – הריסת בתי מחבלים אינה מרתיעה, רועי מנדל, כתבה מאתר ynet, 1.7.2014 (בנוגע לדיון הציבורי על החלה בהריסה נוספת, לאחר הפסקה בהריסת הבתים על ידי כוחות ישראל במשך כמה שנים – לאחר רצח שלושת הנערים, שהצית את מבצע “צוק איתן” ברצועת כזה בהמשך).