סמינריון משפטי מכיל פרקים רבים. הכתיבה היא בהתאם לכללי הציטוט האחיד וצריכה להפנות למראי מקום של מאמרים בעברית ובאנגלית. אצלנו תוכלו למצוא תמיכה מלאה בעבודות משפטיות על ידי מחלקה משפטית מצטיינת.
פה יש דוגמא יפה לחלק סקירת הספרות והמשך לסמינריון משפטי בנושא פשעי מלחמה בישראל
עבודה זו מפורסמת באתר לאחר שקיבלנו הסכמה של בעלי זכויות היוצרים בעבודה לעשות בה שימוש. העבודה לצורך התרשמות ולמידה בלבד. אין להסיק מהאמור כי עבודה זה נכתבה על ידי צוות האתר ובהחלט ייתכן שלא כך הדבר.
סמנריון משפטי – כליאה ועינויים – פשעי מלחמה בישראל
עתירה משמעותית נוספת הנוגעת לפשעי מלחמה אפשריים שביצעה ישראל כלפי כלואים היא בג”ץ 9733/03 המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד”ר לוטה זלצברגר (ע”ר) נגד מדינת ישראל ואחרים העוסקת בקיומו של מתקן כליאה סודי שכונה אותה עת “מתקן 1391″. המתקן שימש את מדינת ישראל ל”החבאת” אסירים מסוימים שככל הנראה חפצה המדינה כי לא יפגשו עם עורך דין במשך תקופה מסוימת, או שלא יהיו חשופים לפיקוח וביקורת חיצונית. השהות במתקן העלתה חשד לאי-חוקיותו: בניגוד לאסירים בשרות בתי הסוהר, שמקבלים ביקורים של גוף חיצוני לשב”ס, למשל אנשי הצלב האדום, האסירים ששהו במתקן לא זכו לביקורים שכאלה, שהם מעין ביקורת חיצונית לתנאי הכליאה במקום. מעבר לכך, ההובלה למתקן נעשתה בכיסוי עיניים, כך שהאסיר לא יכול היה לדעת לאן הוא מובל, כשהאסיר שוכב על הרצפה מתחת לשמיכה עבה. לעותרים בעתירות “הביאס קורפוס”[1] המקוריות, בנוגע לאסירים ששהו במתקן, שלא הצליחו לגלות היכן עצורים קרובי משפחתם, נאמר כי הם במתקנים אחרים והם הועברו מהמתקן הסודי בהליך בזק על מנת למנוע את גילויו. בנוסף, אסירים ששהו במתקן מסרו כי בעת הגעתם סובבו פעמים רבות והוכו. האסירים ששהו במתקן היו מצויים בבידוד מוחלט מן העולם, לעתים משך חודשים ארוכים. במתקן היה קיים איסור על העצורים להסתכל על החיילים, המשרתים כסוהרים במתקן. הצינוקות במתקן היו ללא אור יום. מהאסירים במתקן נמנעה שינה, גישה למקלחת, שרותים והם נותרו להתבוסס בצואה או בטינופת אחרת במספר סיטואציות. אסיר אחד לפחות ששהה במתקן עבר אונס על ידי חוקר. לעצורים לא ניתנה אפשרות להתקלח, מבחינת בגדים להחלפה, מים זורמים או כלי רחצה כגון סבון ומגבת. במהלך החקירות במתקן, אוימו הנחקרים בעזרת מעשיות הנוגעות לבני משפחותיהם. הארוחות שניתנו לאסירים היו מלוכלכות ודלות. התאים והמזרונים סבלו מרטיבות ולכלוך. מהאסירים נמנע טיפול רפואי מתאים והם לא זכו לטיולים מחוץ לתא, בניגוד לנוהל בשב”ס המחייב טיול יומי של שעה. הנחקרים נפגעו בגוף ובנפש, למשל בדכאון ובירידת משקל ולא הייתה הגבלה משך השהות במתקן. מרבית טענות אלה נוגעות להתעללות בעצורים, דבר שמטבע הדברים לא עומד בכללי המשפט הבין-לאומי הפומבי, יהא מעמד העצורים אשר יהא.
הנימוק המשפטי לעתירה כלל טענה כי חובה מבחינה חוקית ופסיקתית פנימית להודיע לקרובי העצור ולעצור עצמו על מקום מעצרו; שחובה לאפשר מידע כזה במקרה של שבויים מבחינת הדין הבין-לאומי (הפסיקה הישראלית לא מחילה מעמד “שבוי” על עצורי מיליציות פלסטיניות או אחרים, שאינם מצבא מדיני); ושמהותית, הניתוק פוגע בזכות העצור לקבל ביקורים מצד קרוביו, גורמים אובייקטיבים מפקחים, עורכי דין, כוהני דת והזכות של נתיני מדינות זרות להיפגש עם הקונסול המטפל מבחינת מדינת אזרחותם (אחד מהעצורים במתקן היה אזרח בריטי למשל). הנימוקים המשפטיים הנוגעים לתנאי החקירה והשהייה במתקן נהירים מפסקה קודמת. [2]
[1] “הביאס קורפוס” הן עתירות לגילוי אדם שקרוביו או ידידיו אינם מצליחים לאתרו ומניחים כי הוא מוחזק על ידי רשות שלטונית. ניתן לקרוא בהרחבה בקישור הבא:
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%91%D7%99%D7%90%D7%A1_%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A4%D7%95%D7%A1
[2] כתב העתירה בבגץ 9733/03 המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד”ר לוטה זלצברגר נ’ מדינת ישראל מתוך אתר “המוקד להגנת הפרט”, ניתן לצפות בקישור הבא:
https://www.hamoked.org.il/items/3610.pdf
גם לפסקה קודמת.
