סמינריון משפטי מכיל פרקים רבים. הכתיבה היא בהתאם לכללי הציטוט האחיד וצריכה להפנות למראי מקום של מאמרים בעברית ובאנגלית. אצלנו תוכלו למצוא תמיכה מלאה בעבודות משפטיות על ידי מחלקה משפטית מצטיינת.
פה יש דוגמא יפה לחלק סיכום ומסקנות והמשך לסמינריון משפטי בנושא פשעי מלחמה בישראל
עבודה זו מפורסמת באתר לאחר שקיבלנו הסכמה של בעלי זכויות היוצרים בעבודה לעשות בה שימוש. העבודה לצורך התרשמות ולמידה בלבד. אין להסיק מהאמור כי עבודה זה נכתבה על ידי צוות האתר ובהחלט ייתכן שלא כך הדבר.
מסקנות – חלק מתוך סמנריון משפטי פשעי מלחמה בישראל
מסקנתי העיקרית מכלל הסוגיות שסקרתי בעבודה היא שמדינת ישראל מבצעת פשעי מלחמה. ניסיונותיה של מדינת ישראל לטעון ל”פטור” מתחולת הוראות בין-לאומיות שונות או הצמדות לטענות “העולם נגדנו” מראים על מעין מנגנון הגנת “אני צודק”, בדומה לצורה בה ילדי גן מגנים על החלטות גרועות שהם עשו לדידי. קשה להתעלם מעודף המידע והטענות המופנות כלפי מדינת ישראל ושלוחיה השונים כשהטענות מגיעות גם מגורמי חוץ וגם מגורמי פנים. בחלק מהמקרים, הנימוקים המשפטיים להצדקת אותם פשעים בחלק מהמקרים עוד נדמו כ”הגיונים” בקריאה, אף שהיו מתחמקים אף הם; ובחלק מהמקרים נדמו לי כאקרובטיקה משפטית שמטרתה הגנה על רשויות מדינת ישראל בכל מחיר, גם כשהסוגיה המשפטית ברורה ויש להכריע אחרת. שורש הבעייה נעוץ בתחולת אמנת ז’נבה מבחינת המערכת המשפטית ובטענה המגוחכת לפיה היא אינה תקפה. הטענה מתבססת על נימוק משונה: כיבוש השטחים מגוף לא מדיני ואי-ההכרה בכיבושם הקודם על ידי מדינות אחרות. כמובן שהעמדה הזו מתעלמת לחלוטין מתוכנית החלוקה המקורית של הארץ (קרי מהכוונה הבין-לאומית להקים בתחומי ארץ ישראל המערבית שתי ישויות מדיניות, ריאלית או לא ריאלית ככל שתהא) או מעצם קיומה של אוכלוסיה ממוצא אתני אחר בתחומי ארץ ישראל. הגישה גם מתעלמת לטעמי משורש הבעייה: שלטון זהה לאוכלוסייה אזרחית בעלת מעמד שונה באותו השטח (או במלים אחרות – טענת האפרטהייד כנגד ישראל).
לא זו אף זו, מדינת ישראל ממשיכה להתעלם מהטענות נגדה או מהקביעות נגדה וממשיכה בפשעיה אף במקרים שהקהיליה הבין-לאומית מבססת את עמדתה מבחינה משפטית על יסודות אובייקטיבים טובים. כך התרחש למשל בעת פרסום חוות הדעת המייעצת בנוגע לגדר הפרדה, שקבעה כי הבנייה אינה חוקית וביקשה לפצות את הנפגעים מהצד הפלסטיני, כשישראל בחרה להמשיך לבנות הגדר ולסיימה תוך התעלמות מוחלטת מחוות דעתו של בית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג בטענה במדובר בעמדה “מייעצת” ולא קובעת. פסיקת בג”ץ בנושא יצאה מנקודת גישה שונה של גדר זמנית ולא של סיפוח; הדבר אפשר לבג”ץ לאשר את הקמת הגדר, גם אם בשינויים שונים אותם הוא נימק ב”מידתיות” מבלי להתייחס למכלול עניין הקמת הגדר, שבחוות הדעת הבין-לאומית נקבע שאינו חוקי. [1]
מעבר להחלטות הבין-לאומיות ה”מרשיעות” או להאשמות השונות שמופנות, קשה להבין את הפרשנות הישראלית עצמה לתחולתו של המשפט הבין-לאומי ודיני המלחמה על השטחים – הרי מדינת ישראל בחרה ולא הוכרחה להצטרף לאמנת ז’נבה; היא חברה באו”ם ובשאר ארגונים בין-לאומיים, ובכל זאת היא בוחרת לטעון להטייה “ערבית” כזו או אחרת בכל מקרה של טענה לפשעי מלחמה, גם כאלו שניתן להסיקם מההגיון הישר ביחס לסעיף כזה או אחר באחת האמנות או במקרים בהם הדיון המשפטי מתאמץ שלא להכיר במעשה כזה או אחר כפשע מלחמה, אף שבין השורות ניכר שביהמ”ש הישראלי מכיר באותו מעשה כפשע מלחמה.
[1] בג”ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נגד ממשלת ישראל, פ”ד נח(5) 807, 30.6.2004.
