סמינריון משפטי מכיל פרקים רבים. הכתיבה היא בהתאם לכללי הציטוט האחיד וצריכה להפנות למראי מקום של מאמרים בעברית ובאנגלית. אצלנו תוכלו למצוא תמיכה מלאה בעבודות משפטיות על ידי מחלקה משפטית מצטיינת.
פה יש דוגמא יפה לחלק סקירת ספרת והמשך לסמינריון משפטי בנושא פשעי מלחמה בישראל
עבודה זו מפורסמת באתר לאחר שקיבלנו הסכמה של בעלי זכויות היוצרים בעבודה לעשות בה שימוש. העבודה לצורך התרשמות ולמידה בלבד. אין להסיק מהאמור כי עבודה זה נכתבה על ידי צוות האתר ובהחלט ייתכן שלא כך הדבר.
סמנריון משפטי – אמנת זנבה – פשעי מלחמה בישראל
עיון בכללים הקבועים באמנה זו מלמדנו שרובם נוגעים לנפגעים האפשריים מהלחימה שאינם שליטי המדינה ושלוחיה עצמם, שנתפסים כיוזמי הלחימה או כמעין צד “חייב”. זאת לאור עיסוקם של הכללים באוכלוסיה האזרחית ובלוחמים עצמם, ככל שהם לא עוסקים באותו הזמן בלחימה (לאחר שבי או כניעה).
מקור בין-לאומי חשוב נוסף לדיון בפשעי מלחמה בישראל היא אמנת ז’נבה הרביעית (להלן: אמנת ז’נבה). האמנה התקבלה לאחר מלחמת העולם השנייה, כשמטרתה המוצהרת היא הגנה על אוכלוסיה אזרחית בשטחי לוחמה (אוכלוסיה שנפגעה רבות והושמדה במהלך הלחימה אשר מכונה באמנה “מוגנים”). קיימת מחלוקת במשפט הישראלי האם האמנה היא “מנהגית” – ומכאן מחייבת כמו אמנת האג למשל – או “הסכמית” – שאינה מחייבת, שכן היא דורשת חוק קולט שמעולם לא נחקק במדינת ישראל. אמנה “הסכמית” משמעה שבפועל היא משמשת אך ורק להשראה במקרי שפיטה הנוגעים לסיטואציות המתוארות בה – ולא לשם נימוק משפטי בר תוקף ככל שהדבר נוגע לפעולות של מדינת ישראל. חשיבות האמנה נובעת מכך שמדינת ישראל שולטת בחמישים השנים האחרונות על אוכלוסיה אזרחית גדולה ללא קליטתה כאזרחי המדינה, בשטח שהיא אינה מספחת: השטחים הכבושים הכוללים את הגדה המערבית ויש שיטענו גם את רצועת עזה – לאור השליטה האפקטיבית במעברים אליה, באספקה ובתשתיות. המרחיבים עוד יותר יכולים לטעון שהדבר חל גם לגבי האוכלוסייה במזרח ירושלים או רמת הגולן – שסופחו ותושביהם קיבלו מעמד חוקי ישראלי, אך הסיפוח מעולם לא קיבל לגיטימציה בין-לאומית משמעותית. [1] [2]
אמנת ז’נבה כוללת מעין הרחבה של תקנות האג. החידוש בה הוא יתר תשומת לב לתושבים בשטח הכבוש, ולחיילים שנכנעו. הנדבך הראשון באמנה הוא הוראות הנוגעות ללוחמים והקשורים בצדדים הלוחמים: בין השאר האמנה אוסרת פגיעה בלא-חמושים (גם חיילים שהניחו את נשקם), לקיחת בני ערובה, התעללות, הוצאה להורג ללא משפט וטיפול בפצועים; קובעת משפט הוגן למרגלים; סדרי ארגון בין-לאומי של סיוע ופינוי פצועים; הגנה על עובדי בתי חולים אזרחיים; והגנה על רכבים המובילים פצועים כשהם מסומנים.
הנדבך השני באמנה הוא הוראות הקשורות לאוכלוסיה המקומית בשטח הכבוש, ה”מוגנים” עצמם, באופן ישיר, כגון: סיוע לקטינים מתחת לגיל 15 שנעזבו בעקבות מצב לוחמה, על ידי הצד היריב; חובת קיום אפשרות משלוח מסרים בין מוגנים כבושים לבני משפחה מהצד השני; הגנה על תרבות, פולחן ומנהגי המקום בשטח הכבוש; איסור לחץ חקירתי לשם השגת ידיעות (סעיף 31 לאמנה- רלוונטי לעניין גיוס משתפי פעולה מקרב האוכלוסיה האזרחית); איסור עינויים או התאכזרות מכל סוג אחר למוגנים; איסור ענישה קולקטיבית של מוגנים; איסור כפיית עבודה הקשורה בפעילות מלחמתית על מוגנים; איסור מאסר או ייחוד מקום מגורים של מוגנים ללא צורך ביטחוני וחובת ערעור דו-שנתי על המאסר או ייחוד המגורים; איסור העברת מוגנים לארץ אחרת (כפי שקרה במקרי גירוש פלסטינים מהשטחים, למשל בעת גירוש פעילי חמאס בשנת 1992) והתרת פינוי בתוך השטח הכבוש רק תוך הבטחת דיור נאות וכו’.
הנדבך השלישי באמנה נוגע לרווחה הכללית של האוכלוסיה המקומית וסדרי דין, מעין המשך של “מדינה”, ללא קיומה של המדינה ממנה השטח נכבש: הבטחת שרותי חינוך לילדים על ידי המעצמה הכובשת; איסור גיוס בכוח של מוגנים לכוחות המעצמה הכובשת והתרת עבודות רק לשם רווחת התושבים המוגנים עצמם; איסור מניעת עבודה ממוגנים; איסור פגיעה בעובדי ציבור או שופטים בשטח הכבוש; חובת אספקת מזון ותרופות לאוכלוסיה הכבושה על ידי המעצמה הכובשת; שמירה על שרותי רפואה וצוותים רפואיים; התרת תפישת בתי חולים בשטח הכבוש על ידי המעצמה הכובשת רק בצורת ארעית; במקרה של מחסור – הטלת חובה על המעצמה הכובשת להסכים לסיוע חומרי מצד גופים הומניטריים בין-לאומיים; הטלת חובה על המעצמה הכובשת להתיר קבלת משלוחי סיוע אישי למוגנים בשטח הכבוש, תוך התחשבות בשיקולי ביטחון; איסור דרישה מהמעצמה הכובשת לשינויים פרטניים בכוחות הבין-לאומיים המסייעים בשטח הכבוש דוגמת הצלב האדום הבין-לאומי; המשך סדרי חקיקת עונשין בשטח הכבוש לפי החקיקה הקיימת, התרת הפקעת סעיפים ארעית במקרי סכנה למעצמה הכובשת או הטלת הוראות נוספות כשהדבר נדרש; משפט צדק בשטח הכבוש – עונש בהתאם לעבירה, התחשבות בכך שהאזרח הנשפט אינו אזרח המדינה הכובשת; איסור עונש מוות על מוגנים שניסו לפגוע במעצמה הכובשת – אלא במקרי ריגול או פגיעה שהיא ניסיון הרג של אנשי כוחות הכיבוש; עקרונות פרוצדרליים של משפט – הזכות להודעה על משפט, זכותם של נאשמים להביא ראיות, זכות ערעור, זכות חנינה – במיוחד במקרים של עונש מוות, הודעה על עונש מוות ל”מעצמה המגינה” (מונח שקובע שבעת כיבוש תהיה גישה למדינה ניטרלית לכאורה לשמש כמעין מגן למוגנים בשטח הכבוש – בפועל מוסדות האו”ם השונים כיום) והסגרת שפוטים למדינתם לאחר תום הכיבוש; מאסר שפוטים מקרב האוכלוסיה המוגנת במתקני מעצר נאותים, כולל תנאים הנוגעים לעבודה הוגנת, ועד עצורים, התרת החזקת חפצים אישיים, כספים לשימוש אישי, עידוד פעולות תרבות וחינוך בבית הסוהר, חובת קיומם מטבחים ומתן מזון לאסירים, חובת מתן קצבאות לרכישת טבק וחומרי רחצה, מתן אפשרות לפנייה לרשות העוצרת בכל עת בנושא תנאי המעצר, אפשרות למתן הודעה על המעצר לבני משפחה עד שבוע ממועדו, ענישה משמעתית בלבד על ניסיון בריחה; ועוד. [1]
[1] אמנת ז’נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה, הידועה כ”אמנת ז’נבה הרביעית” או אמנת ז’נבה, בתרגום העברי באתר “בצלם – מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים”. ניתן לקרוא בקישור הבא:
https://www.btselem.org/hebrew/international_law/fourth_geneva_convention, גם לשתי הפסקאות הקודמות.
[1] דוד קרצמר וגרשום גורנברג, פוליטיקה, משפט וההליך השיפוטי: המקרה של בג”ץ והשטחים, משפט וממשל, יוני 2016, כרך י”ז, 2-1, עמודים 13-11.
[2] מדד השליטה: אחריותה המתמשכת של ישראל ברצועת עזה, נייר עמדה של עמותת “גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע (ע”ר)”, נובמבר 2011, עמודים 21-10. ניתן לצפות בקישור הבא:
https://www.gisha.org/UserFiles/File/scaleofcontrol/scaleofcontrol_he.pdf
