סמינריון משפטי מכיל פרקים רבים. הכתיבה היא בהתאם לכללי הציטוט האחיד וצריכה להפנות למראי מקום של מאמרים בעברית ובאנגלית. אצלנו תוכלו למצוא תמיכה מלאה בעבודות משפטיות על ידי מחלקה משפטית מצטיינת.
פה יש דוגמא יפה לחלק סקירת ספרת והמשך לסמינריון משפטי בנושא פשעי מלחמה בישראל
עבודה זו מפורסמת באתר לאחר שקיבלנו הסכמה של בעלי זכויות היוצרים בעבודה לעשות בה שימוש. העבודה לצורך התרשמות ולמידה בלבד. אין להסיק מהאמור כי עבודה זה נכתבה על ידי צוות האתר ובהחלט ייתכן שלא כך הדבר.
התנחלויות בשטחים הכבושים
למן ראשית ההתנחלות בשטחים הכבושים הועלו טענות לגבי אי-חוקיות ההתיישבות ממספר מניעים, כפי שיוצג במקרים הבאים.
בג”ץ 302/72 שיח סולימאן חסיין עודה אבו חילו ו-3 אחרים נגד ממשלת ישראל עסק לראשונה בשאלת תפיסה ופינוי של שטח כבוש מאזרחים המוגנים לכאורה לפי אמנת ז’נבה, הגם שלא נטענה בו טענה ל”פשע מלחמה”. סיפור המקרה הוא אוכלוסיה בדואית שפונתה משטח באזור המכונה “פתחת רפיח”, כשהם מבקשים לשוב ולהתגורר בשטח המדובר והמדינה מתנגדת בטענה כי אותו אזור שימש בסיס ליציאת מחבלים. בבג”ץ מתעוררת שאלה לגבי מהו המקור החוקי לפינוי תושבים ולאיזה דינים כפוף המפקד הצבאי אשר לו הסמכות להוציא את הצווים. מעבר לכך, מתעוררת השאלה, בעקבות טענת המדינה כי הנושא אינו שפיט, כלומר האם לבימ”ש סמכות שפיטה בנושאים הנוגעים לפעילות צבאית. ביהמ”ש מוצא כי קיימת סמכות מצומצמת בהתאם ל”משפט העמים”, כשהכוונה היא לדין בין-לאומי מנהגי, כשהסמכות נוגעת לקיומה של סמכות חוקית (קרי הסמכה) ולאמיתותם של שיקולי ביטחון. דעת המיעוט בפסה”ד קובעת כי לבית המשפט אין כלל סמכות לדון בעניינים הנוגעים לצבא ולבטחון המדינה.
נהיר כי בשלב זה הפסיקה לא פיתחה “הגנה” לפשעי המלחמה שישראל מבצעת לכאורה בפינוי תושבים, מה גם שאותה עת השטח עוד לא שימש להתנחלויות אזרחיות (דבר שקרה בהמשך). אותה הגנה לא פותחה שכן לא נטענו טענות רלוונטיות מצד העותרים בבג”ץ זה, הגם שפינוי האוכלוסין הכפוי במקרה לא עולה בקנה אחד עם סעיף 49 לאמנת ז’נבה. [1]
בג”ץ 606/78 סלימאן תופיק איוב ו-11 אחרים נגד שר הבטחון עוסק בשאלת הקמת התנחלויות אזרחיות בשטחים שנתפסו לכאורה בצו צבאי לצורך בטחוני של המשיב. המדובר בשני מקרים שונים, כשאחד מהשטחים התפוסים נמצא במבואות העיר שכם, בשטח שלא עובד חקלאית או שנעשה בו שימוש אחר, מלבד בסיס צבאי קודם של הצבא הירדני. השטח השני הינו שטח חקלאי בבקעת הירדן שהעותרים עיבדוהו עד לתפיסתו בפועל, שכן לא ידעו על צו התפיסה של המפקד הצבאי באזור, שהוצא עוד בשנת 1975. טענות העותרים מתחלקות לשתיים: התפיסה אינה משמשת לצורך צבאי אותנטי שכן מדובר בהקמת התנחלות אזרחית (שהוא לכאורה מותר בצורה כזו או אחרת לפי מקורות הדין הבין-לאומי כפי שסקרתי אותם) ולחילופין הפעולות אינן חוקיות נוכח הדין הבין-לאומי שהם רשאים לכאורה להסתמך עליו בכל מקרה.
[1] בגצ 302/72 שיח’ סולימאן חסיין עודה אבו חילו, ו-3 אח’ נ’ ממשלת ישראל, פ”ד כז(2) 169, 21.5.1973. גם לפסקה קודמת.
