סמינריון איכותני מכיל פרקים רבים. הכתיבה היא בהתאם לכללי הציטוט האחיד וצריכה להפנות למראי מקום של מאמרים בעברית ובאנגלית. אצלנו תוכלו למצוא תמיכה מלאה בעבודות משפטיות על ידי מחלקה משפטית מצטיינת.
פה יש דוגמא יפה לחלק סקירת ספרות והמשך לסמינריון איכותני בנושא: בנושא עונש מוות בישראל בראי התקשורת המקוונת הישראלית
עבודה זו מפורסמת באתר לאחר שקיבלנו הסכמה של בעלי זכויות היוצרים בעבודה לעשות בה שימוש. העבודה לצורך התרשמות ולמידה בלבד. אין להסיק מהאמור כי עבודה זה נכתבה על ידי צוות האתר ובהחלט ייתכן שלא כך הדבר.
סקירת ספרות – עונש המוות בישראל
עונש המוות בגין רצח בפעולות טרור
על מנת להבין את השיח סביב עונש המוות בגין פעולות טרור, מן הראוי להבין את משמעות הרצח בעת פעילות הטרור. למרות כי התוצאה הסופית של רצח פלילי ורצח על מניע לאומני הינו זה – קרי מוות של הקורבן, הרצח בפעולת הטרור ניתפס כחמור יותר בראיה הציבורית והמשפטית ולכן מדינות דמוקרטיות שונות, כמו ישראל, הודו וארה”ב כן מאפשרות הטלת עונש מוות על פעולת טרור. הסיבה לכך נובעת מהשפעת אפקט הטרור. פעולת הטרור פוגעת בסדר הציבורי ועלולה להשפיע על אורח החיים הנורמטיבי של החברה ומכאן התקפת טרור לרוב יוצרת שיתוק חלקי או מלא של חברה מסוימת שספגה את אירוע הטרור. לצד זה קורבנות הטרור תמיד יהיו אקראיים וברוב המכריע של המקרים לא תהיה היכרות מוקדמת בין המבצע לבין הקורבנות. קורבנות הטרור הינם אקראיים באופן בולט כל-כך, עד כי כל אדם באשר הוא עשוי להפוך למטרה בעיני המחבל – בין אם מדובר על תינוק בן יומו, נערים, נשים וזקנים. מכיוון שאירוע טרור נחשב לאירוע חמור כל-כך על החברה, כך הגישה הנורמטיבית היא כי יש להטיל את העונש החמור ביותר על מחבלים מתוך כוונה לשמור על האינטרס הציבורי והוא ביטחון הציבור, שלמותו והתנהלותו הנורמטיבית של הציבור (מדינה, 2012, ע’ 312).
עונש המוות בגין פעולות טרור בישראל נחשב לדיון חברתי ופוליטי וותיק מיום הקמת המדינה. אומנם מדינת ישראל מאפשרת להטיל ולהחיל עונש מוות על מחבלים שביצעו פעולות טרור, אך בפועל הפרקליטות הצבאית והן פרקליטות המדינה שמעמידה לדין מחבלים, דבקו במנהגן שלא לבקש עונש מוות כלפי פעולות טרור, חרף התוצאות האכזריות של פעולות הטרור. עד כה ידוע על שלושה מקרים (שהתרחשו כולם בשנות ה- 50) שבהם הפרקליטות הצבאית כן ביקשה הטלת עונש מוות, אך עונשים אלה לא בוצעו מפאת טכניקות המשפטיות השונות כדוגמת אי הסכמה פה-אחד של השופטים, או לחלופין בעקבות ערעור לבית משפט צבאי לערעורים (בן-חיים, 1989, ע’ 43).
הסיבה הבולטת שבגינה הפרקליטות לא ביקשה עונש מוות כלפי מחבלים משנות ה-60 ואילך מבוססת על החלטת ממשלה משנת 1967 (אין מספר החלטה) לפיה: “מחליטים (הממשלה): עד לקבלת החלטה חדשה להורות ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט הצבאי הראשי כי הפרקליטים והתובעים הצבאיים המופיעים בבתי-המשפט ובבתי-דין צבאיים יודיעו בקשר לגזר הדין שאינם דורשים הטלת עונש מוות על הנידונים.” בשנת 1974, חזרה בה הממשלה מהחלטה זו ובשנת 1979 נתקבלה החלטה סופית לפיה ניתנה יד חופשית לפרקליטות הצבאית לבקש עונש מוות, ומאז מדי פעם לפעם הנושא נידון שוב על-ידי שחקנים פוליטיים שונים בישראל המתנגדים או תומכים בעונש המוות. עם זאת הפרקליטות הצבאית והן פרקליטות המדינה המשיכה לדבוק בהחלטת המדינה משנת 1967, והפרקליטות מעולם לא דרשה עונש מוות כלפי מחבלים, למרות כי על פניו המדינה סיפקה לפרקליטים גיבוי מדיני ומשפטי לכך (סנג’רו, 2002, עמ’ 185-186). ישנם הסברים נוספים מדוע הפרקליטות בישראל סירבה עד כה לבקש עונש מוות כלפי מבלים, וזאת ממניעים של תפיסות מוסריות, יהודיות היסטוריות (כלומר עם שחווה את השואה איננו יכול להטיל מיתה על אחרים) והן ממניעים פרקטיים – כלומר העונש איננו מרתיע ואיננו מספק הזדמנויות למערכת הצבאית לנצל את המחבל לטובת קידום האינטרסים של המדינה (סוגיה שתורחב בהמשך) (שילה, 2017, עמ’ 30, 100).
